קיצור
הלכות שבת

שליחת משוב

שליחת משוב

שם

דוא"ל

הודעה

שליחה

הקדמה

מבוא להלכות שבת #

במצוות השבת באים לידי ביטוי שלושה עקרונות יסוד של היהדות: (א) בריאת העולם על ידי הקב״ה בשישה ימים וחובתם של בני האדם לפתֵח את הבריאה ולהשלימה בששת ימי החול ולנוח בסופם; (ב) הוצאת בני ישראל מעבדוּת מצרים וערך החירות והשעבוד לקב״ה לבדו; (ג) הגאולה לעתיד לבוא שתהיה מעין יום שכולו שבת ומנוחה.

עקרונות אלה מתבטאים במערכת של מצוות עשה ולא תעשה הקשורות לשבת.

מצוות עשה אחת היא המצווה לזכור את השבת: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ [שמות כ:ח-י] – ומכאן החובה לקדש את יום השבת בדברים בכניסתו וביציאתו, דהיינו בקידוש ובהבדלה. נוסף על כך, מצוות עשה מדרבנן לכבד את השבת ולהתענג בה. מצווה זו נלמדה מדברי הנביא: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה׳ מְכֻבָּד״ [ישעיהו נח:יג]

מלבד זאת, ישנה מצוות עשה מן התורה לשבות ממלאכה ביום השבת, "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת״ [שמות כג:יב]. מצוות עשה זו מקבילה למצוות לא תעשה של איסור עשיית מלאכה בשבת: ״שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳ אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ״ [דברים כ:יב-יד] – מכאן האיסור לעשות כל מלאכה בשבת, לרבות חובתו של אדם לדאוג לשביתת עבדו ובהמתו. חז״ל הוסיפו לכך גם את האיסור לומר לנוכרי שאינו עבדו לעשות מלאכה בשבת.

מלבד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת, הוסיפו חז״ל איסורים שונים על פי דרשות מהתורה ומדברי הנביאים:

״אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ [שמות טז:כט] – אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת שלו;

״וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ [ישעיהו נח:יג] – שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא תהא שיחת השבת כשיחת החול, והוסיפו חכמים גם שלא יהיה הטלטול בשבת כטלטול בחול.

להלן נפרט את כללי הלכות שבת לפי סדר זה (אך נקדים את דיני כבוד שבת ועונג שבת לדיני קידוש והבדלה, מפאת כלליותם).

מצוות עשה של שבת #

כבוד שבת ועונג שבת #

מצווה מדברי סופרים לכבד את השבת ולהתענג בה. [ל:א]

כבוד שבת כולל הכנות בערב שבת לקראת שבת, כגון: רחיצת הגוף במים חמים; לבישת בגדים נאים ונקיים; החובה להיכנס לשבת כשהאדם תאב לאכול; סידור הבית לקראת השבת – שיהיה נר דולק, שולחן ערוך ומיטה מוצעת; וכל כיוצא בזה. [ל:ב-ה]

מצוות הדלקת הנר חלה על אנשים ונשים כאחד, אך הנשים מצֻוּוֹת בה יותר ומופקדות על קיומה. את נר השבת יש להדליק בפתילה העשויה מחומר שהאש נאחזת בו היטב, כגון צמר גפן, ומשמנים שנספגים ובוערים היטב. אין מדליקים בשמנים דליקים מאוד או בשמנים שריחם רע. [ה:א], [ה:ג], [ה:ה], [ה:ח], [ה:י]

עונג שבת כולל הנאה פיזית ונפשית ומניעת עוגמת נפש ביום השבת. בין הדברים הכלולים במצווה זו: אכילת מאכלים רבים וטובים לפי ממונו; אכילת שלוש סעודות – בזמן ערבית, שחרית ומנחה – ובציעה על שתי כיכרות לחם בכל סעודה; איסור לזעוק בתפילה ולבקש רחמים אלא במקרה של סכנה מיידית; איסור להכניס עצמו לבהלה וטרדה בשבת שלא לצורך, כגון יציאה להפלגה מטלטלת; מצוות עונה; וכל כיוצא בזה. [ל:ז-ט], [ל:יב-יד]

קידוש והבדלה #

מצוות עשה  מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, בכניסת השבת – בקידוש היום, וביציאת השבת – בהבדלה, לפי נוסח הברכות שקבעו חכמים. [כט:א]

זמנה של מצוות הקידוש לכתחילה הוא בליל השבת ואף מפלג המנחה ואילך, ובדיעבד במשך כל השבת. [כט:ד], [שו״ע או״ח רסז:ב]

אסור לאדם לאכול ולשתות מכניסת השבת עד לאחר הקידוש. [כט:ה]

הקידוש צריך להיעשות במקום סעודה, על כוס המחזיקה לפחות רביעית  יין שאין ריחו רע ואין טעמו כטעם חומץ, ושלא שתו ממנה מבלי להוסיף בחזרה (״כוס פגומה״). המקדש אוחז את הכוס בימינו בלבד ומגביהה טפח, קורא פרשת ׳ויכולו׳ (בראשית ב:א-ג), מברך על היין ואחר כך אומר ברכת הקידוש ושותה מלוא לוגמיו. לאחר הקידוש, נוטל המקדש ידיו, מברך 'המוציא' על הפת ואוכל סעודתו; אם אין לו יין, נוטל ידיו, מברך 'המוציא' ומקדש על הפת. [כט:ז-ט], [כט:טו-יז]

מצוה גם לברך על יין או על חמר מדינה ביום השבת במקום סעודתו קודם שיסעוד סעודה שנייה, ואסור לאדם לטעום דבר קודם שיקדש. [כט:י]

זמנה של מצוות הבדלה לכתחילה הוא בצאת השבת – ובדיעבד משעת פלג המנחה של שבת עד סוף יום שלישי. [כט:ד]

אסור לאדם להתחיל לאכול או לשתות משיצא היום עד שיאמר ברכת 'המבדיל בין קודש לחול' על כוס יין או חמר מדינה; וכן אסור לעשות מלאכה עד שיאמר ׳ברוך המבדיל בין קודש לחול׳, אפילו ללא כוס וללא שם ומלכות. [כט:ה-ו], [כט:יז]

בין ברכת היין לברכת ההבדלה, יברך על הבשמים ועל האש. אין חובה להתאמץ להשיג בשמים או נר כדרך שמחזרים על כל המצוות. [כט:כד], [כט:כו], [שו״ע או"ח רצז:א]

אין מברכים על הנר עד שייעשה שימוש באורו; מצווה מן המובחר לברך על נר שיש בו יותר מפתילה אחת. [כט:כה-כו]

עקרונות מלאכת שבת #

העושה אחת מל״ט המלאכות האסורות בשבת מן התורה עבר על איסור וביטל מצוות עשה; אם עשה האדם את המלאכה במזיד, חייב סקילה או כרת; אם עשאה בשוגג, חייב קורבן חטאת. [א:א-ב]

חכמים אסרו מעשים מסוימים מפני שהם דומים למלאכה מסוימת או משום שהם מביאים לידי מלאכה מסוימת, והם הנקראים ״שבות״. העושה מעשה האסור מפני שבות בלבד, פטור מעונש. [כא:א]

מלאכת מחשבת #

העושה מלאכה אסורה אינו חייב עד שיעשה אותה כ"מלאכת מחשבת" דהיינו כפעולות שנעשו בבניין המשכן ואחזקתו. אופנים שונים של עשיית מלאכה מוציאים אותה מכלל מלאכת מחשבת:

• כוונתו של עושה המלאכה לא התמלאה, כלומר מה שנעשה בפועל אינו בדיוק מה שהאדם התכוון לו. להגדרה זו כמה אופנים:
  • כאשר האדם מתעסק במעשה כלשהו ונעשתה מלאכה שלא התכוון אליה ואפילו כאשר האדם התכוון לעשות מלאכה אחת ונעשתה מלאכה אחרת או אם התכוון לעשות שתי מלאכות שונות אך הן נעשו בסדר הפוך מכוונתו; [א:ח-ט], [א:יא]
  • כאשר האדם טעה לגבי אופיו של החפץ מושא המלאכה, כך שלוּ היה החפץ כפי שחשב, המעשה היה מותר, כגון שביקש לחתוך חפץ שנדמה לו כתלוש ונמצא שאותו חפץ היה מחובר לקרקע. [א:ח]
• מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהיינו שהאדם עושה את המלאכה למען תכלית שאינה התכלית בהגדרת המלאכה, כגון החופר בקרקע לשם העפר ואינו מעוניין בשינוי צורת הקרקע – תכלית שהיא חלק מהגדרת מלאכת חורש. [ערוה״ש או"ח רמב:לד]
• מקלקל – כאשר מעשה המלאכה גורם רק נזק ולא נעשה על מנת לתקן דבר־מה. [א:יז]
• אינו מתקיים – כאשר תוצאת המלאכה זמנית בלבד. [ט:יג]
• כאשר המלאכה נעשתה בשינוי, דהיינו שלא בדרך שרגילים לעשותה, כגון בגב היד ("כלאחר יד") [מ״ב שכח:יב(לה)]

העושה מלאכה יחד עם מי שיכול היה לעשות מלאכה זו לבדו – פטור  [א:טו-טז]

מותר לעשות מעשה בשבת אף אם קיימת אפשרות שתיעשה מלאכה אגב אותו מעשה, בהתקיים שני התנאים הבאים:

• האדם אינו מתכוון שאותה מלאכה תיעשה;
• אותה מלאכה אינה תוצאה ודאית של המעשה (״פסיק רישיה״) [א:ה-ו]

פיקוח נפש #

ספק נפשות דוחה את השבת – כפי שנדחות מפניו כל המצוות מלבד שלוש העבירות החמורות. חולה שיש בו סכנה – עושים כל צרכיו על ידי ישראל; וחולה שאין בו סכנה – עושים צרכיו על ידי גוי. [ב:א], [ב:י]

כאשר התחולל אסון טבע או כאשר גויים באו על עסקי נפשות – מחללים שבת כדי להציל את מי שאפשר, ומותר לאלו שבאו להציל לשוב לבתיהם עם כליהם לאחר שחלפה הסכנה. כאשר אדם עשה מלאכה בעבור מי שמצוי בסכנה והתברר שמעשהו לא היה נחוץ – פטור. [ב:ז], [ב:כ-כא], [ב:כג]

ההולך במדבר ואינו יודע איזה יום הוא יום השבת, יעשה רק מלאכה שנחוצה לפרנסתו בכל יום שלפי חשבונו ייתכן שהוא שבת. [ב:כב]

איסור הנאה ממעשה שבת #

כאשר ישראל עשה מלאכה במזיד – אסור לו ליהנות מאותה מלאכה לעולם, ואילו לישראל אחר מותר ליהנות ממנה רק לאחר השבת;
ישראל שעשה מלאכה בשוגג או שעבר על שבות במזיד – מותר לו ולאחרים ליהנות ממלאכה זו רק לאחר השבת;
ישראל שעבר על שבות בשוגג, מותר לו ולאחרים ליהנות מן המלאכה מיד. [ו:כג], [כג:ח], [גר״א שיח:א (ד״ה או שעשה)]
יוצא מן הכלל: המשהה תבשיל על האש בכניסת השבת  במזיד באופן האסור – אסור לו ולאחרים ליהנות מן המלאכה עד אחרי צאת השבת – ובשיעור זמן שיש בו כדי שתיעשה מלאכה זו במוצאי שבת. [ג:ט]
^{השווה: דין נוכרי שעשה מלאכה עבור ישראל}

שביתת כלים ודיני ערב שבת #

מותר להתחיל במלאכה בערב שבת אף שהיא נמשכת מאליה בשבת, כגון להדליק נר עם חשכה והוא דולק והולך בשבת. [ג:א]

יוצאים מן הכלל:

• אסורה נתינת כלי שיש בו מים מתחת לנר בערב שבת – כדי שניצוצות מן הנר יכבו בכלי בשבת. [ה:יג]
• אסורה הטמנת תבשיל בדבר המוסיף הבל בשעת כניסת השבת. [ד:ב]
• אסורה השארת אש בערב שבת באופן שבו האדם עלול לחתות בגחלים בשבת, כגון:
  • הדלקת מדורה בערב שבת כדי ליהנות ממנה בשבת, למעט כאשר השלהבת עולה מאליה ואין צורך לחתות באש, כגון שרוב המדורה נדלקה לפני כניסת השבת או שהיא עשויה מחומר בעירה שהאש נאחזת בו במהרה. [ג:יט], [ג:כא-כב]
  • השהיית תבשיל על האש מערב שבת לשבת, למעט מקרים שבהם ניכר מהנסיבות כי האדם הסיח דעתו מלחתות בגחלים, כגון:
    • תבשיל שבשעת כניסת השבת יש בו איבר חי הטעון בישול ממושך;
    • תבשיל שבשעת כניסת השבת מבושל כל צורכו והוא אינו בכלל מצטמק ויפה לו;
    • כירה גרופה וקטומה. [ג:ג-ד], [ג:ח]

ראוי שבכל עיר ועיר יודיעו לציבור שהשבת מתקרבת כדי שבני העיר יפסיקו את מלאכתם. [רמ״א או"ח רנו:א]

דברים האסורים מפני שבות, מותרים בין השמשות לשם דבר מצווה או מחמת דוחק. [כד:י]

מי שהיה בדרך בעת כניסת השבת והיו עמו חפצים בעלי ערך – ינהג לפי סדר העדיפות הבא:

• ייתן לגוי להוליך חפצים אלה בעבורו ובמוצאי שבת נוטלם ממנו, וזאת אף שלא קצץ עמו שכר ואף שמסר לו החפצים אחרי חשכה;

• יניח החפצים על בהמתו כשהיא מהלכת, כדי שהבהמה לא תעשה עקירה וכך לא יעבור על איסור מחמר.

• ייתנם לשוטה;

• ייתנם לחירש או קטן;

• יוליך פחות מארבע אמות ויעצור, וחוזר חלילה. [כ:ו-ז]

ל״ט מלאכות השבת: אבות, תולדות ושבות #

ל״ט המלאכות האסורות בשבת הן:

החרישה; הזריעה; הקצירה; העימור; הדישה; הזרייה; הברירה; הטחינה; ההרקדה; הלישה; האפייה; הגזיזה; הליבון; הניפוץ; הצביעה; הטווייה; עשיית הנירין; הנסכת המסכה; האריגה; הפציעה; הקשירה; ההתרה; התפירה; הקריעה; הבניין; הסתירה; ההכאה בפטיש; הצידה; השחיטה; ההפשטה; עיבוד העור; מחיקת העור; חיתוך העור; הכתיבה. המחיקה; השרטוט; ההבערה; הכיבוי; ההוצאה מרשות לרשות.  [ז:א]

אב מלאכה כולל פעולה שנעשתה במשכן ופעולות אחרות מאותו עניין; לאב יש תולדות שהן פעולות הדומות לו; אב ותולדותיו יחד נקראים ״מלאכה״; להלכה אין הבדל בין פעולה שנחשבת לאב המלאכה ובין פעולה שנחשבת תולדה שלו. [ז:ב], [ז:ה]

כאשר אדם עשה כמה מלאכות שונות בשוגג  בהעלם אחד – הוא חייב קורבן חטאת נפרד על כל מלאכה; כאשר עשה כמה פעולות השייכות לאותה מלאכה – אין הוא חייב אלא חטאת אחת. [ז:ז]

כאשר אדם עשה מעשה אחד שיש בו מלאכות שונות, הוא חייב על כל מלאכה ומלאכה. דוגמאות:

• הקוצר צמח שקצירתו מצמיחה אותו, חייב משום זורע ומשום קוצר; [ח:ד]
• הכותב בדיו שחור על גבי כתב בהיר יותר כך שהתווים התחתונים אינם נראים, חייב משום מחיקה ומשום כתיבה. [יא:טז]

מלאכות סדר הפת #

חורש #

הגדרת האב: חפירה כלשהי בקרקע לשם שינוי צורתה. [ז:ב], [ח:א]

תולדות חורש: #

• ייפוי הקרקע או יישורה על ידי ניכוש, חיתוך, השְטחה או מילוי. [ח:א]

שבות: #

• מעשה המביא לידי יישור קרקע, כגון:
  • עשיית צרכים בשדה חרוש;
  • ריקון מחסן לא מרוצף עד הקרקע;
  • קינוח טיט שעל רגלו על גבי הקרקע. [כא:ב]

זורע #

הגדרת האב: הצמחת דבר כלשהו על ידי זריעה, נטיעה, הברכה, הרכבה או זמירה. [ז:ג], [ח:ב]

תולדות זורע: #

• השקיית זרעים או השרייתם במים. [ח:ב]

שבות: #

• מעשה המביא לידי השקיה, כגון:
  • שאיבת מים בקרבת צמחים. [כא:ה]

קוצר #

הגדרת האב: עקירת צמח ממקום גידולו, למאכל אדם – בשיעור כגרוגרת; למאכל בהמה – כמלוא פי הגדי; ולהסקה – כדי לבשל כגרוגרת מביצה. [ז:ד], [ח:ג], [ח:ה]

תולדות קוצר: #

• תלישת כל דבר ממקום גידולו כדי להשתמש בו, ואפילו עשבים מחפץ או פטריות מצמח. [ח:ג-ד]

שבות: #

• מעשה הדומה לתלישת דבר ממקום גידולו, כגון
  • רדיית דבש מן הכוורת. [כא:ו]
• מעשה המביא לידי עקירת פרי או ענף, כגון:
  • אכילת פרי שנשר בשבת; [כא:ז]
  • שימוש בגידולי קרקע מחוברים, לרבות הישענות על אילן, הרחת פרי מחובר הראוי לאכילה, ואפילו ירידה מאילן שהאדם עלה על גביו בשבת במזיד;  [כא:ו-ז], [כא:ט]
  • רכיבה על בהמה ואפילו הישענות עליה. [כא:ט]

מעמר #

הגדרת האב: איסוף גידולי קרקע לאחר שנעקרו, למאכל אדם – בשיעור כגרוגרת; למאכל בהמה – כמלוא פי הגדי; ולהסקה – כדי לבשל כגרוגרת מביצה. [ח:ה]

תולדות מעמר: #

• הדבקת פירות זה לזה עד שייעשו גוף אחד. [ח:ו]

שבות: #

• מעשה הדומה להדבקת אוכל עד להפיכתו גוף אחד, כגון:
  • קיבוץ מלח;
  • ליקוט פרות לתוך סל כדרך שעושים בחול. [כא:יא]

דש #

הגדרת האב: הוצאה של כגרוגרת אוכל מתוך קליפתו בגידולי קרקע. [ח:ז]

תולדות דש: #

• פירוק נוזל ממוצק, כגון:
  • חליבת בהמה; [ח:ז]
  • סחיטת זיתים וענבים, למעט כאשר נעשית לתוך מוצק. [ח:י]

שבות: #

• מעשה הדומה לסחיטת זיתים וענבים, כגון:
  • סחיטת פירות שדרך מקצת אנשים לסחוט. [כא:יב]
  • ריסוק בכלי של ירקות הזקוקים לכתישה נוספת. [כא:יג]
  • ריסוק שלג לצורך מימיו. [כא:יג]
• מעשה הדומה לדש, כגון:
  • הוצאת גרעיני תבואה מקליפתם (״מולל מלילות״) שלא בשינוי.
    [כא:יד]

זורה #

הגדרת האב: הפרדה ברוח של כגרוגרת תבואה מן המוץ שלה.

בורר #

הגדרת האב: הסרה של עפר מכגרוגרת תבואה.

מרקד #

הגדרת האב: ניפוי כגרוגרת קמח.

למלאכות זורה, בורר ומרקד מהות אחת ותולדותיהן חופפות.

תולדות זורה בורר ומרקד: #

• הפרדת פסולת מאוכל, כגון:
  • הפרדת השומנים מהחלב ליצירת גבינה (״חיבוץ״); [ח:יא]
  • סינון שמרים ממשקה לא מסונן, למעט סינון משקה ושמרים שטרם נפרשו, כגון יין שעודנו תוסס בגת. [ח:יד]

יוצא מן הכלל: המפריד אוכל מפסולת לסעודה קרובה בכלי שאינו מיוחד לברירה – פטור; וכשעושה זאת בידו – מותר. [ח:יב-יג], [רמ״א או"ח שיט:א]

שבות: #

• מעשה הדומה לחיבוץ גבינה, כגון:
  • הפרדת אגוזים מתוך דבש.
• מעשה המביא לידי ברירה בכלי המיוחד לכך, כגון:
  • הפרדה בין קליפות ובין גרעיני תבואה שכבר הוצאו מהם – באמצעות כלי שאינו מיועד לכך; ^{השווה: שבות משום דש}
  • השארת תבן בכברה כדי שיֵרד המוץ. [כא:יז]

טוחן #

הגדרת האב: טחינה, שחיקה או כתישה של כגרוגרת  [ח:טו]

תולדות טוחן: #

• חיתוך ירק דק דק או דיכת פלפלין במכתשת; [ז:ה], [כא:כ]
• ניסור עצים בשביל נסורת או שיוף מתכת. [ח:טו]

שבות: #

• מעשה המביא לידי כתישת סממנים לרפואה, כאשר לא חל על האדם דין חולה, כגון:
  • אכילת או סיכת מאכלים ומשקים שאין דרך הבריאים לאוכלם, לשתותם או לסוך אותם, וכן גמיעה ולעיסה לצורך רפואה כאשר ניכר שהן לרפואה; [כא:כא-כד]
  • עירוב מאכלים באופן שאינו ראוי לבריאים, כשהאדם אינו באמצע טיפול מתמשך; [כב:יא], [כב:ז]
  • כל מעשה שרגילים לעשות לשם רפואה, כגון נתינת טיפות לתוך העין, נתינת תמיסה על גבי מכה או התעמלות עד הזעה. [כא:כה-כו], [כא:כח]

לש #

הגדרת האב: ערבוב מים בקמח עד לעשיית כגרוגרת עיסה. [ח:טז]

תולדות לש: #

• גיבול חומר כלשהו, כגון עפר, שנעשה עיסה;
• נתינת חומר, כגון זרעים, למים כך שהוא מתערב ונעשה עיסה – אף בלא גיבול. [ח:טז]

שבות: #

• מעשה הדומה למגבל לכדי עיסה, כגון:
  • גיבול סוגי קמח שאינם נעשים עיסה, למעט גיבול בכמויות קטנות או בלילה רכה שנעשתה בשינוי. [כא:לג-לד]
• מעשה המביא לידי כתישה או לישה, כגון:
  • האכלת בעלי חיים שהאחריות למזונותיהם אינה מוטלת עליו; האכלת בעלי חיים שמזונותיהם עליו, למעט כשעושה זאת בשינוי. [כא:לה-לו]

אופה #

הגדרת האב: עשיית צורכי אפייה או בישול, באש או בתולדות האש – ואפילו הדחה מכלי ראשון על קלי הבישול – של כגרוגרת מאכל שאינו מבושל כל צורכו, של סממנים בשיעור המספיק לצורכם, ושל מים בשיעור שיש בו כדי לרחוץ בהם איבר קטן. [ט:א-ב], [כב:ח]

צורכי אפייה או בישול כוללים הדלקת האש מתחת לתבשיל, הנחת התבשיל על גבי האש, הוספת דבר־מה לתבשיל שעל גבי אש והגסת התבשיל כשהוא על גבי האש; וכן כל אלה בדרך טיגון, צלייה וכדומה.

תולדות אופה: #

• מרכך גוף קשה באש או מַקשה גוף רך באש. [ט:ו]

שבות: #

• מעשה הדומה לבישול, כגון:
  • בישול בתולדות החמה או במעיינות חמים, למעט בחמה עצמה; [ט:ג]
  • שרייה בכלי ראשון של דבר שאינו מבושל; [כב:ח]
  • חימום של דבר מבושל כל צורכו על האש בדרך בישול – למעט על גבי קדֵרה, בכלי ראשון שאינו על גבי האש או כנגד המדורה – אף אם הושהה בהיתר על האש מערב שבת, הורד ממנה והונח על משטח אחר; [שו״ע או"ח שיח:ד], [שו״ע או"ח שיח:ח], [ג:י]^{השווה: השהיה מערב שבת}
  • הטמנת תבשיל חם בכלי שבו התבשל; [ד:ג]
  • יציקת מים חמים לצוננים או מים צוננים לחמים כך שהצוננים יתחממו הרבה, וכן חימום מים ליד המדורה עד לחום שהיד סולדת בו; [כב:ד-ו]
  • כבישת ירקות במלח, ואפילו מליחת ירק באופן הנראה ככבישה. [כב:י]
• מעשה המביא לידי אפייה או חימום מים, כגון:
  • רדיית הפת, פרט להצלת מזון שלוש סעודות למי ששכח לרדות את הפת קודם שנכנסה השבת; [כב:א]
  • כניסה למרחץ ורחיצת כל גופו במים שהתחממו על ידי האש, ואפילו ישיבה ליד המדורה לאחר רחיצת כל גופו במים קרים. [כב:ב-ג]

מלאכות הכנת הבגד #

גוזז #

הגדרת האב: תלישת צמר או שיער מעור בהמה או חיה בשיעור שיש בו כדי לטוות חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול[ט:ז]

תולדות גוזז: #

• תלישת כנף מן העוף; [ט:ז]
• נטילת ציפורן, שערות או יבלת בכלי, למעט ציפורן שפרש רובה והיא מצערת את האדם. [ט:ח-ט]

שבות: #

• מעשה הדומה לנטילת ציפורניים באופן שחייבים עליו, כגון:
  • נטילה בכלי של ציפורן שפרש רובה והיא מצערת אותו או נטילה ביד של ציפורן שלא פרש רובה או שאיננה מצערת אותו; [ט:ט]
• מעשה המביא לידי נטילת שערות, כגון:
  • הסתכלות במראה של מתכת. [כב:יד]

מלבן #

הגדרת האב: ניקוי חומר שדרכו להתלבן, בשיעור שיש בו כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול. [ט:י]

תולדות מלבן: #

• כיבוס בגד או סחיטתו, למעט סחיטת שיער או עור. [ט:יא]

שבות: #

• מעשה הדומה לכיבוס או סחיטה, כגון:
  • קינוח בספוג ללא בית אחיזה; [כב:טו]
  • גירוד טיט שעל בגדו, למעט כסכוס מבפנים או גירוד בציפורן; שפשוף בגד עליון; [כב:יז]
  • כיבוס נעל שהתלכלכה, למעט שכשוכה במים. [כב:יח]
• מעשה המביא לידי סחיטה, כגון:
  • סתימת כלי בבד רטוב וכיסוי חבית בבד שאינו מיועד לכך; [כב:טו]
  • קינוח יד שהתלכלכה במגבת, למעט קינוח במברשת או ניגוב במגבת. [כב:יט-כ]
• מעשה שממנו נראה (״מראית עין״) כאילו האדם כיבס, כגון:
  • שטיחת בגדים רטובים. [כב:כ]

מנפץ #

הגדרת האב: הפרדת סיבים זה מזה בשיעור שיש בו כדי לטוות חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול. [ט:יב]

תולדות מנפץ: #

• הפרדת גידי בהמה זה מזה עד שייעשו כחוטי צמר. [ט:יב]

צובע #

הגדרת האב: צביעה בצבע מתקיים של חומר בשיעור שיש בו כדי לטוות חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול. [ט:יג]

תולדות צובע: #

• הכנת צבע שניתן לצבוע בו כדי שיעור צביעה. [ט:יד]

שבות: #

• מעשה הדומה לצביעה, כגון:
  • איפור עור הפנים. [כב:כג]

טווה #

הגדרת האב: שזירת סיבים לשם יצירת חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול. [ט:טו]

תולדת טווה: #

• ייצור בד מסיבים. [ט:טו]

עושה שני בתי נירין #

הגדרת האב: חיבור חוטי השתי לנול בתחילת האריגה. [ט:טז]

מסך #

הגדרת האב: מתיחת חוטי השתי. [ט:יז-יח]

תולדות המסך: #

• השובט בשבט על החוטים עד שייעשו כולם שתי. [ט:יח]

אורג #

הגדרת האב: הכנסת הערב בשתי, בשני חוטין ברוחב שתי אצבעות או השלמת בגד באריגת חוט אחד. [ט:יז-יח]

תולדות האורג: #

• סידור החוטים והפרדתם בעת האריגה; [ט:יט]
• קליעת החוטים. [ט:יט]

פוצע #

הגדרת האב: הפרדה בין שני חוטי אריג כדי לתקנו. [ט:כ]

תולדות פוצע: #

• פירוק חוטים קלועים. [ט:כ]

קושר #

הגדרת האב: קשירת קשר של קיימא שהוא מעשה אומן. [י:א]

קשר של קיימא הוא קשר שבדרך כלל קושרים ולא מתירים – ולא קשר שקושרים ומתירים מפעם לפעם. [י:ג], [י:ה]

תולדות קושר: #

• שזירת חבלים. [י:ח]

שבות: #

• מעשה הדומה לקושר שחייבים עליו, כגון:
  • קשירת קשר של קיימא שאינו מעשה אומן, או מעשה אומן שאינו קשר של קיימא, למעט עניבה (לולאה) שאינה קשר כלל. [י:א], [י:ה]

מתיר #

הגדרת האב: התרת קשר שחייבים על קשירתו. [י:ז]

תולדות מתיר: #

• הפרדת פתיל שזור, למעט כשהתכוון לקלקל.[י:ח]

שבות: #

• התרת קשר שאסור לקשור אותו מפני שבות. [י:ז]

תופר #

הגדרת האב: תפירת שתי תפירות שמתקיימות או מתיחת חוט תפירה. [י:ט]
תפירות נחשבות מתקיימות אם נקשרו ראשי החוט מכאן ומכאן או שנתפרו יותר משתי תפירות.

תולדות תופר: #

• הדבקת שני משטחים – כגון ניירות או עורות – זה לזה. [י:יא]

שבות: #

• מעשה המביא לידי תפירה, כגון:
  • מילוי כר וכסת בחומר מילוי, למעט החזרת מילוי שיצא ממקומו. [כב:כג]

קורע #

הגדרת האב: קריעה של כשיעור המחייב בתפירה על מנת לתקן.  [י:י]
קריעה נחשבת תיקון כשהאדם קורע כדי לתפור או כדי לפתוח בית צוואר.

תולדות קורע: #

• הפרדת שני משטחים – כגון ניירות או עורות – זה מזה. [י:יא]

מלאכות הבניין #

בונה #

הגדרת האב: בנייה מתקיימת כלשהי על גבי קרקע, ואפילו הוספת טיט לייצוב אבן על גבי אבן או יישור הרצפה על ידי מילוי או הנמכה. [י:יב]^{השווה: איסור יישור קרקע}

תולדות בונה: #

• עשיית אוהל קבוע;
• עשיית כלי אדמה גדולים; [י:יג]
• קיבוץ רכיבים שונים והדבקתם עד שייעשו גוף אחד, כגון: [ז:ו]
  • גיבון גבינה בשיעור כגרוגרת; [י:יג]
  • הכנסת קת של קרדום בחור המיועד לה או תוקע עץ בעץ. [י:יג]

שבות: #

• מעשה הדומה לבונה, כגון:
  • קליעת שְׂער הראש; [כב:כו]
  • העמדת מחיצה לתיקון הלכתי, כגון להשלמת סוכה או התרת טלטול בשבת, אף שאם עשה בשוגג מה שעשה עשוי. [שו״ע או״ח שטו:א], [שו״ע או״ח שסב:ג]^{השווה: איסור תיקון הלכתי}
• מעשה הדומה לתוקע עץ בעץ, כגון:
  • הרכבה של כלים, כגון שולחנות וכיסאות העשויים חוליות נפרדות המתחברות בהידוק – ואפילו טלטול כלים כאלה. [כב:כו], [כו:יא]
• מעשה המביא לידי תוקע, כגון:
  • נטילת, או החזרת, דלתות המחוברות לקרקע או החזרת דלתות הכלים. [כב:כה]
• מעשה המביא לידי עשיית אוהל קבוע, כגון:
  • עשיית אוהל ארעי, למעט הוספה לטפח פּרושׂ קיים או הנחת מיטה כך שתחתיה נעשה מאליו אוהל. [כב:כז]
    יש אופנים שונים שבהם אסורה עשיית אוהל ארעי, כגון:
    • הקמת אוהל משופע, אף שאין סמוך לגגו רוחב טפח; [כב:כט]
    • הידוק שוליים רחבים וקשיחים לצידי הראש לשם צל, למעט חבישת כובע; [כב:לא]
    • כיסוי פי החבית בבגד שיאהיל על כולה. [כב:לג]

סותר #

הגדרת האב: פירוק בנייה קיימת על מנת לתקן, למעט סתירה דרך השחתה. [י:טו]

תולדות סותר: #

• סתירת אוהל קבוע;
• פירוק עץ תקוע. [י:טו]

שבות: #

• מעשה המביא לידי סתירת אוהל קבוע, כגון:
  • סתירת אוהל ארעי. [כב:כז]

מכה בפטיש #

הגדרת האב: הכאה אחת בכלי לצורך תיקונו. [י:טז]

תולדות מכה בפטיש: #

• כל דבר שהוא גמר מלאכה בכלי, כגון ניפוח כלי זכוכית או עשיית צורה בכלי; [י:טז]
• עשיית נקב העשוי להכניס ולהוציא, כגון פתח לאוויר, ואפילו ניקוב מוגלה (״מפיס מורסא״) כדי להרחיב פי המכה; [י:טז-יז]
• סיתות האבן או צידודה, כדי להכניסה למקומה; [י:יח]
• ליקוט או ניעור של חוטים או סיבים מהבגד מתוך אי־רצון בקיומם. [י:יח]

שבות: #

• מעשה הדומה לתיקון כלי, כגון:
  • נקיבת מגופת החבית מהצד או שבירת החבית כשמתכוון לעשות כלי, למעט כשנתכוון לאכול ממנה או להתיז ראשה כמחווה. [כג:ב]
  • חיתוך שפופרת לצינור שאיבה; שבירת חרס או קריעת נייר כדי להשתמש בהם. [כג:ו]
• מעשה שהוא מעין תיקון הלכתי, כגון:
  • טבילת כלים או הפרשת תרומות  ומעשרות, למעט הפרשה מדמאי  בין השמשות.^{[כג:ח-ט]
    השווה: שבות דכתיבה}
• מעשה המביא לידי עשיית, או סתימת, נקב שמטרתו להכניס ולהוציא, כגון:
  • עשיית נקב להוציא בלבד או להכניס בלבד, כגון פתיחת נקב חדש בחבית; [כג:א]
  • סתימת נקב בחבית בחפץ שאינו אוכל. [כג:ג]
    ^{השווה: איסור סתימה משום סחיטה}
• מעשה המביא לידי תיקון כלי שיר, כגון:
  • השמעת קול שיר בכלי שיר, באצבע או באגוז וכדומה, ואפילו רק כדי להשתיק ילד; [כג:ד]
  • הכאה על כלי, ריקוד ומחיאת כפיים שלא כלאחר יד. [כג:ה]
• מעשה המביא לידי תיקון מצוף, כגון:
  • שחייה בים, למעט בבריכה סגורה. [כג:ה]
    ^{השווה: איסור רחיצה במים שנתחממו באש}

מלאכות הכנת הקלף והכתיבה #

צד #

הגדרת האב: הכנסת בעל חיים המתנייד בחופשיות ויש במינו צידה למקום שאם יבוא האדם לקחתו – לא יצטרך לרדוף אחריו; וכן מעשה שתכליתו לסגור דרך מִפלט ממקום כזה. [י:יט], [י:כג]

תולדות צד: #

• שיסוי כלב בבעל חיים כדי שיצוד אותו. [י:כב]

שבות: #

• מעשה הדומה לצידה שחייבים עליה, כגון:
  • צידת בעל חיים המתקשה לנוע, שאין במינו צידה או שהוא ברשות האדם, למעט רמשים המזיקים כדי שלא ינשכו. [י:כד-כה]

שוחט #

הגדרת האב: נטילת נשמה בשחיטה, נחירה או הכאה, למעט הריגת חיה ורמש הנושכים וממיתים או שאר מזיקים הרודפים אחריו. [יא:א], [יא:ד]

תולדות שוחט: #

• חניקת בעל חיים חי עד שימות, הוצאת דג מהמים או דלדול עובר במעי אִמו; [יא:א]
• חבּלה בבהמה לצורך דם או חבלה באדם מתוך חמתו, עד שהדם יוצא מן העור. [ערוה"ש או״ח שטז:כה]

מפשיט #

הגדרת האב: הפשטת עור מבעל חיים כדי שיעור עשיית קמע מהעור. [יא:ה]

תולדות מפשיט:

• פירוק דוכסוסטוס מעל הקלף. [יא:ו]

מעבד #

הגדרת האב: הכנת עור בשיעור קמע לשימוש, כגון על ידי מליחה. [יא:ה]

תולדות מעבד: #

• ריכוך עור בשמן או דריסת העור כדי שיתקשה. [יא:ו]

שבות: #

• מעשה הדומה לריכוך עור בשמן, כגון:
  • סיכת רגלו בתוך נעל עור חדשה. [כג:י]

ממחק #

הגדרת האב: העברת שיער מעור בעל חיים מת עד להחלקת העור – בכדי שיעור קמע. [יא:ה]

תולדות ממחק: #

• מריטת נוצה מכנף; [יא:ו]
  ^{השווה: גוזז}
• מריחת דברים המתמרחים, כגון משחה, עד להחלקת פניהם. [יא:ו]

שבות: #

• מעשה הדומה לממרח, כגון:
  • סתימת נקב בשעווה או בשומן אף שאינו מתמרח. [כג:יא]

מחתך #

הגדרת האב: חיתוך עור לפי מידה כדי שיעור קמע.
[יא:ז]

תולדות מחתך: #

• קטימת הכנף; [יא:ז]
• חיתוך חומר, כגון עץ או מתכת, לפי מידה, ואפילו קיסם של עץ בלבד, למעט קטימת דבר תלוש הראוי למאכל בהמה וקטימת בשמים כדי להריחם. [יא:ז-ח]

כותב #

הגדרת האב: כתיבת שני תווים (״סמיונות״) או תו אחד שמשלים ספר – בדרך שמתקיימת ועומדת. [יא:ט], [יא:טו]

תולדות כותב: #

• רישום צורות כדרך הציירים. [יא:יז]

שבות: #

• מעשה הדומה לכתיבה שחייבים עליה, כגון:
  • כתיבה בשינוי, ואפילו ביד שאינו רגיל לכתוב בה; [יא:יד]
  • כתיבה כאשר הכתב איננו מתקיים;   [יא:טו]
  • כחילה בעיפרון עיניים. [כג:יב] ^{השווה: צובע}
• מעשה המביא לידי כתיבה, כגון:
  • ללוות ולהלוות, לשכור ולהשכיר, לקנות ולמכור, ואפילו להגריל הגרלות, למעט לשאול ולהשאיל כשאינו אומר ״הלווני״; [כג:יב], [כג:יז]
  • שקילה, מנייה ומדידה של סחורה שלא לשם מצווה; [כג:יג]
  • להקדיש, להעריך  ולהחרים – אף שמה שעשה עשוי; [כג:יד]
  • הגבהת תרומות  ומעשרות ואפילו מעשר בהמה, למעט הפרשה מדמאי  בין השמשות – אף שמה שעשה עשוי; [כג:יד-טו]
    ^{השווה: איסור הגבהת תו״מ מדין מכה בפטיש}
  • לדון בבית דין, לחלוץ  ולייבם; [כג:יד]
  • חישוב חשבונות שהאדם צריך להם. [כג:יח]

מוחק #

הגדרת האב: מחיקת כתב המתקיים על מנת לכתוב במקום המחיקה שני תווים. [יא:ט]

תולדות המוחק: #

• מחיקת ציור או כתם על מנת לכתוב במקומם. [יא:יז]

שבות: #

• מעשה המביא לידי מחיקה, כגון:
  • קריאה בשטרי הדיוטות, ואפילו רשימת אורחים ומנות לסעודה. [כג:יט]

משרטט #

הגדרת האב: סימון שורות לשם יישור כתיבת שני תווים. [יא:יז]

תולדות משרטט: #

• סימון קו על עץ או אבן כדי לנסרם בקו ישר. [יא:יז]

מלאכות הבערה #

מבעיר #

הגדרת האב: הבערת אש לצורך – כגון לאפר, לחום או לאור. [יב:א]

תולדות מבעיר: #

• חימום ברזל כדי לצרפו במים; [יב:א]
• הוספת שמן לנר דולק ואפילו על ידי הטיית הנר. [יב:ב], [ה:ח]

שבות: #

• מעשה המביא לידי הטיית נר דולק, כגון:
  • שימוש בנר לדבר הטעון עיון רב – כגון פליית כינים, הבחנה בין כלים דומים שאינו מכיר, או קריאה לאור הנר שלא עם אדם אחר שיזכיר לו לא להטות. [ה:יד-טז]

מכבה #

הגדרת האב: כיבוי אש לצורך עשיית פחמים. [יב:ב], [טור או"ח רעח]

שבות: #

• מעשה הדומה לכיבוי לצורך עשיית פחמים, כגון:
  • כיבוי הנר מפני שחס על השמן או משום שמתיירא שיתגלה; [טור או"ח רעח]
  • כיבוי דליקה, אפילו מפני הפסד ממון – למעט על ידי גרמא כגון עשיית מחיצה בכלים מלאים מים או חומר לא דליק; [יב:ד], [רמ״א או"ח שלד:כו]
  • כיבוי גחלת, למעט במקום היזק לרבים; [שו״ע או״ח שלד:כז]
  • נטילה מן השמן שבנר דולק. [שו״ע או״ח תקיד:ב], [מ״ב או"ח רסה ס״ק ב]^{השווה: מלאכה שאינה צריכה לגופה}
• מעשה המביא לידי כיבוי, כגון
  • פתיחת דלת או נעילתה באופן שעלול לכבות נר שבת או מדורה. [ה:יז]
    ^{השווה: פסיק רישיה}

מלאכת ההוצאה וההעברה #

המוציא מרשות לרשות #

הגדרת האב: העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד; וכן העברת חפץ מרחק של 4*2√ אמות (אלכסון של ארבע על ארבע) ברשות הרבים. [יב:ח-ט], [יב:יח], [שו״ע או״ח שמט:ב]

חפץ שחייבים על הוצאתו הוא כל דבר פרט לאדם חי המסוגל ללכת; השיעור שיש בו שימוש ומחייב לעניין הוצאה נמדד לפי כוונת האדם; אם האדם הוציא חפץ סתם, שיעורו לפי מה שקבעו חז״ל – כל דבר ודבר לפי עניינו. [יח:א], [יח:טז], [יח:כ]

תולדות המוציא מרשות לרשות: #

• הזורק או המושיט מרשות היחיד  לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד או מרחק של ארבע אמות ברשות הרבים, ואפילו רשות היחיד באמצע; [יב:י], [יג:יז],
• המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד לאורך רשות הרבים. [יג:יח-יט]

תנאים במעשה ההעברה:
אין המעביר חייב על ההעברה אלא אם:

• עוקר חפץ שכולו נמצא ברשות אחת ומניח את כולו ברשות אחרת – או שעוקר, מעביר ברשות הרבים  ומניח; [יב:ט], [יב:יא]
• מוציא כדרך המוציאים – כגון בידו, על חיקו, בכיסו, בתרמילו או על ראשו אם כך נהוג באותו חפץ – ולא בשינוי, כגון לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו, בכיס הפוך או במנעלו; [יב:יב-יד]
• אינו מוציא בדרך מלבוש או כתכשיט. [יט:ה]

עקירה מוגדרת כזו בהתקיים כל התנאים הבאים:

• החפץ היה במצב מונח כגון:
  • על מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, למעט אם צף על פני מים; [יג:א], [יג:ד]
  • בידו של אדם כשהוא עומד לנוח וגופו וידו באותה רשות או כשידו נמצאת בתוך שלושה טפחים מהארץ; [יג:ב], [יג:ה-ו]
  • בתוך פיו של אדם, בתוך גופו או על גביו. [יג:ג], [יג:ח]
• האדם העביר את החפץ למצב לא מונח, כגון: על ידי התחלת תנועה כשהחפץ בידו או על גביו, על ידי זריקת החפץ או על ידי משיכתו או גלגולו, למעט גלגול החפץ על ציר קבוע. [יג:ד-ה], [יג:יא]
• העקירה היא לשם הוצאה או העברה אסורה. [יג:יב]

הנחה מוגדרת כזו בהתקיים כל התנאים הבאים:

• האדם העביר את החפץ ממצב לא מונח למצב מונח, כגון על ידי הנחתו במקום מונח או על ידי עמידה כשהחפץ בידו או על גביו. [יג:ז-ח]
• החפץ נח באופן שהאדם התכוון אליו, למעט זורק חפץ ונח החפץ באופן לא צפוי כגון:
  • כאשר כלב תפס את החפץ; [יג:יג]
  • החפץ נח במקום שלא היה שם כשנזרק, כגון שחברו זז ממקומו הראשוני ותפסו; [יג:טו]
  • כאשר החפץ נח במקום רחוק יותר מהמקום שאליו התכוון הזורק. [יג:כא]

יוצא מן הכלל: מי שזרק חפץ מרשות היחיד  לרשות הרבים והחפץ נח ברשות הרבים על גבי דבר־מה שנמצא בתוך שלושה טפחים מהארץ ונמשך לרשות היחיד – הרי זה נחשב כהונח ברשות הרבים, אף שהחפץ לא היה במצב מונח ברשות הרבים, אלא רק נגע בקרקע או בחפץ נמוך; והוא הדין לזורק מרשות הרבים לרשות היחיד. [יג:טז]

הגדרת רשויות השבת
ארבע רשויות השבת הן רשות היחיד (רה"י), רשות הרבים (רה"ר), כרמלית ומקום פטור. [יד:ד]

רשות היחיד היא תא שטח המקיים את כל התנאים הבאים:

• שיעורו הוא ריבוע של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים לפחות. [יד:א]
• הוא מוקף מארבעת צדדיו במחיצות בגובה עשרה טפחים העומדות ברוח מצויה – או שהוא מוגבה כתֵל או עמוק כבור באופן שהשיפוע תלול וגבוה דיו כך שיעלה עשרה טפחים לפחות בתוך מרחק ארבע אמות. [יד:א], [טז:טו]
• סך היקף החלק העומד של ההקפה או של הפרשי הגובה אינו פחות מסך היקף הפִּרצות בו, ואין בו פרצה שאורכה יותר מעשר אמות שאינה עשויה כצורת הפתח: [טז:טז], [טז:טו]
  • החלק העומד הוא סך חלקי המחיצות או הפרשי הגובה הממשיים + הפרצות שהן פחות משלושה טפחים + הפרצות שהן כצורת הפתח. [טז:טז-יז], [שו״ע או״ח שסב:י]
  • צורת הפתח נחשבת חלק ממחיצה בהתקיים התנאים הבאים:
    • מקומה בפרצה בתוך מחיצה אחת, ולא בקרן זווית;
    • בכל צד עומד לחי אנכי גבוה עשרה טפחים, והוא יציב דיו כדי להחזיק דלת;
    • מעל הלחיים ישנה קורה אופקית או תקרה. [טז:יט-כ], [יז:לה]

רשות הרבים היא שטח העשוי להליכה של רבים, כגון שווקים ודרכים מפולשות הרחבות לפחות ט״ז אמה ואינן מקורות. [יד:א]

כרמלית היא תא שטח המקיים שני תנאים:

• שיעורו ריבוע של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים [יד:ד]
• הוא איננו רשות היחיד או רשות הרבים, כגון:
  • מדברות וימים; [יד:ד], [ערוה"ש או״ח שמה:כה]
  • דרך צרה או מקורה; [יד:ו]
  • צידי רשות הרבים שאינם מיועדים להליכת רבים ואין הרבים משתמשים בהם לסידור משאם; [יד:ו], [יד:ח]
  • שטח בתוך רשות הרבים המוקף הפרשי גובה שבין שלושה טפחים לעשרה טפחים; [יד:ד]
  • מבוי. [יד:ד]

מקום פטור הוא אחד משני המקומות הבאים:

• תא שטח המוקף בהפרשי גובה של שלושה טפחים שאינו בתוך רשות היחיד ואינו מכיל בתוכו ריבוע של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים;
• כל מרחב אווירי שאינו ברשות היחיד וגובהו לפחות עשרה טפחים מעל הארץ, הבניין או פני המים. [יד:ז]

דיני מקום פטור וכרמלית
מותר להוציא למקום פטור וממנו, ולהעביר יותר מארבע אמות בתוכו. [יד:יב]

המוציא מרשות היחיד, עובר במקום פטור ומניח ברשות הרבים, או להפך – אם עצר ועמד במקום פטור, פטור; ואם לא, חייב. [יד:טו]

העומד במקום פטור ועוקר חפץ מרשות היחיד ומניחו ברשות הרבים, או להפך – פטור. [יד:טו]

המוציא מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או להפך – פטור; המעביר ארבע אמות בכרמלית – פטור. [יד:יג]

יוצא מן הכלל: מותר להוציא מת שעולה ממנו ריח רע והוא מונח בין החיים – מרשות היחיד לכרמלית. [כו:כג]

היתר מבוי ורשות הרבים
מבוי הוא רחוב המקיים את כל התנאים הבאים:

• אורכו יתר על רוחבו ואינו פּחוּת מארבע אמות;
• יש מחיצות משני צדדיו ובתים וחצרות פתוחים לתוכם;
• הוא פתוח לרשות הרבים בלפחות קצה אחד. [יז:א], [יז:ז]

מבוי קרוי "מפולש" אם שני קצותיו פתוחים לרשות הרבים, וכן אם הוא מחבר בין מבוי לרשות הרבים. [יז:א], [יז:יט]

מבוי קרוי "סתום" אם אחד מקצותיו סתום, כגון על ידי:

• מחיצה;
• צורת הפתח;
• אשפה של רבים;
• שטח מוקף בין הבתים ובין רשות הרבים (״רחבה״), כשהמבוי אינו מכוון למעבר מהשטח לרשות הרבים. [יז:א], [יז:ג], [יז:ה-ו]

מבוי סתום נחשב כרמלית, אולם ישנם אופנים שונים המאפשרים להתיר העברה בתוכו:

• אם מעמידים צורת הפתח בין המחיצות בקצה המפולש, דינו של המבוי כרשות היחיד. [יז:יד]
• אם פתחו אינו רחב עשר אמות ובקצהו המפולש מעמידים לחי בין המחיצות, דינו כרשות היחיד. [יז:ב], [יז:ט], [יז:יד]
• אם מעמידים קורה בקצהו המפולש, מותר להעביר בתוך המבוי כרשות היחיד, אך הזורק ממנו לרשות הרבים – פטור. [יז:ט]

לחי המתיר מבוי הוא עמוד אנכי המקיים את התנאים הבאים:

• גובהו עשרה טפחים לפחות; [יז:יב]
• הוא עומד בין שתי מחיצות המבוי ובתוך שלושה טפחים מאחת המחיצות; [יז:כב]
• בני המבוי סמכו עליו מערב שבת כדי שיתיר את המבוי. [יז:כב]

קורה המתירה מבוי היא עמוד אופקי המחבר בין שתי מחיצות המבוי ומקיים את התנאים הבאים:

• רוחבו לפחות טפח, ואפילו בצירוף עמוד מקביל לו כך שהיטלי שני העמודים על הארץ נמצאים בתוך שלושה טפחים זה מזה; [יז:יג], [יז:כה-כו]
• הוא חזק דיו כדי לשאת עליו חצי לבנה בגודל שלושה טפחים על שלושה טפחים; [יז:יג]
• גובהו לפחות עשרה טפחים; [יז:יד]
• הוא אינו מכוסה וגובהו פחות מעשרים אמה או שיש בו תבליט או ציור שהכול מסתכלים בו. [יז:יד-טו]

רשות הרבים שלה מחיצות משני צדדיה הותרה להעברה בתוכה, אם יש לה דלתות ננעלות. [יז:י]

מבוי  ורשות הרבים שהותרו בהעברה, וכן חצר שדינה כרשות היחיד – כל עוד יש בהם גם חלוקה לדירות פרטיות קבועות וגם שטח משותף – השטח המשותף אסור בהעברה מדרבנן כאילו הוא רשות הרבים, עד שיערבוהו בני החצר בעירוב חצרות או בשיתוף מבואות. [עירובין א:ב], [עירובין א:ה], [עירובין א:ז]

הנחת עירוב חצרות: במקום נגיש באחד מבתי החצר מניחים כיכר לחם שלמה, הראויה לאכילה ומשותפת לכל דיירי החצר. [עירובין א:ח], [עירובין א:טז], [עירובין א:כ-כא], [רמ״א או"ח שסו:ו]

הנחת שיתוף מבואות: במקום נגיש וניכר באחת מחצרות המבוי , מניחים כמות של
שתי סעודות ממאכל חשוב הראוי לאכילה ומשותף לכל הדיירים. [עירובין א:ח-י], [עירובין א:יז], [עירובין א:כ]

בכלל דיירי החצר או המבוי כל דייריהם למעט יהודי שביטל רשותו לשאר הדיירים וגוי שהשכיר רשותו ליהודי; אם בחצר או במבוי גר גוי שלא השכיר רשותו, לא ניתן לערב את החצר או לשתף את המבוי. [עירובין ב:א], [עירובין ב:ט-י]

מאכל נחשב משותף אם כולם תרמו להכנתו או כאשר אחד הדיירים זיכהו ליתר הדיירים על ידי הקנייתו לאדם אחר המייצג אותם. [עירובין א:כ], [רמ״א או"ח שסו:ו]

אפשר להשתמש באותה כיכר לעירוב ולשיתוף, וכן משבת לשבת. [עירובין א:יט], [רמ״א או"ח שסח:ה]

שבות: #

• מעשה הדומה להעברה באופן המחייב בשבת, כגון:
  • העברת חפץ באופן שחייבים עליו, אך ללא עקירה והנחה. [יג:ה]
• מעשה הדומה להוצאה מרשות לרשות, כגון:
  • זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ללא הנחה ברשות הרבים; וכן, זריקה מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, ללא הנחה ברשות היחיד. [יג:טז]
• מעשה הדומה להעברה ברשות הרבים, כגון:
  • העברת חפץ פחות פחות מארבע אמות ברשות הרבים.   [יג:י]
  • העברת חפץ ארבע אמות בתוך שטח גדול מבית סאתיים  שהוקף שלא לדירה; מחנה מוקף זמני שהוקם על ידי קבוצה של ישראלים השובתים בבקעה – נחשב מוקף לדירה כל עוד לא השאירו בית סאתיים ללא שימוש. [טז:א], [טז:ו], [טז:יב]
• מעשה המביא לידי העברה ברשות הרבים, כגון:
  • יציאה לרשות הרבים כשהאדם לבוש בתכשיט רפוי, שאפשר שייפול בנקל או שרגילים להסירו ולהראותו לאחרים. [יט:ה]
• מעשה המביא לידי הוצאה מרשות לרשות, כגון:
  • עמידה ברשות הרבים ושתייה ברשות היחיד או להפך; וכן, החזקת צינור ברשות היחיד ושתייה מן המים המקלחים ממנו ברשות הרבים. [טו:ג], [שו״ע או"ח שנ:א]
  • שימוש בחלון מרשות היחיד הפונה למקום פטור מעל רשות הרבים, בכמה אופנים:
    • העברת כלים לא שבירים לזיז הבולט לתוך מקום פטור; [טו:ז]
    • זריקת כלים לא שבירים לחלון ממול, אף אם הוא פונה למקום פטור, למעט אם שני החלונות באותה גובה; [טו:ח]
    • זריקת אשפה לערמת אשפה מחוץ לחלון, אף כאשר גובה ראש הערמה עולה על עשרה טפחים, אם היא שייכת ליחיד העשוי לפנותה בכל עת; [טו:י]
    • העלאת דלי מים מבור שהוא רשות היחיד שאינו בתוך ארבעה טפחים מהקיר שבו החלון, למעט אם שפת הבור מגיעה לעשרה טפחים מעל הארץ; וכן העלאת דלי מים מהים לחלון הבית, למעט אם יש מחיצות בגובה עשרה טפחים על פני המים או שמחיצות יורדות משטח הבולט מהקיר, ולמעט שטח הבולט מקיר הספינה אף ללא מחיצות. [טו:ט], [טו:טו]
  • העלאת מים מתעלה שיש בגובהה עשרה טפחים וברוחבה ארבעה טפחים, והיא עוברת מרשות הרבים לרשות הרבים דרך חצר, למעט אם בכניסתה לרשות הרבים וביציאתה ניצבת מחיצה שגובהה עשרה טפחים, כולל לפחות טפח מעל ומתחת לפני המים. [טו:יא], [טו:יג]
  • שפיכת מים בימות החמה לחצר ששטחה פחות מ-16 אמות מרובעות ומוקפת ברשות הרבים – כאשר החצר אינה יכולה להכיל כמות מים זו, למעט אם יש בחצר גומא שיכולה להכיל סאתיים; וכן שפיכת מים בימות החמה על צינור ניקוז ("ביב שופכין") שהמים הנכנסים אליו יוצאים לרשות הרבים. [שו״ע או״ח שנז:א]
• מעשה המביא לידי עשיית מחיצה אסורה, כגון:
  • שימוש במחיצה שנעשתה במזיד בשבת כדי להתיר העברה.  [טז:כב]
    יוצא מן הכלל לקולא: העמדת מחיצה של בני אדם שלא ידעו בשעת העמדה שלשם מחיצה מעמידים אותם. [טז:כג]

איסורים נוספים #

שביתת עבדו ואמירה לנוכרי #

אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות; לפיכך אסור לאדם להשאיל עבדו לגוי כדי שיהיה אצלו בשבת. [כ:יד], [ו:טז]

אסור מן התורה לומר לעבדו – אף שלא מל וטבל – או לגר תושב שהוא שכירו, לעשות לו מלאכה בשבת. [כ:יד]

אסור מדרבנן לומר לגוי כלשהו לעשות לו מלאכה בשבת. [ו:א]

גוי שעשה מלאכה בשביל עצמו, ואין חשש שהוסיף ועשה בשביל ישראל שמכירו, מותר לישראל ליהנות בשבת מתוצאת המלאכה; וכן אם עשה הגוי בשביל קבוצה שרובה גויים, מותר לישראל ליהנות מן המלאכה בשבת. [ו:ב-ד]

גוי שעשה מלאכה בשביל ישראל או בשביל קבוצה שלפחות מחציתה ישראלים, אסור לישראל ליהנות מן המלאכה עד אחרי צאת השבת – ובשיעור זמן שיש בו כדי שתיעשה המלאכה במוצאי שבת; אם ידוע לציבור שהגוי עשה את המלאכה בשביל ישראל פלוני – אסור לאותו פלוני ליהנות ממנה כלל. [ו:ב], [ו:ד], [ו:ח]

לצורך מיוחד מותר לומר לגוי לעשות דבר האסור משום שבות; משום יישוב ארץ ישראל מותר לומר לגוי לעשות מלאכה גמורה. [ו:ט], [ו:יא]

מותר לאדם לסכם עם גוי על עשיית מלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה את המלאכה לעצמו כקבלן – ובתנאי שלא ידוע לציבור שהגוי עושה זאת בשבילו; מותר לתת חפץ לגוי קודם השבת כדי שיוליכו למקום שהלה איננו יכול להגיע אליו לפני שתיכנס השבת – ובלבד שסיכם עימו על שכר קבוע מראש והגוי עושה לעצמו כקבלן. [ו:יב-יג]
^{השווה: דין החשיך לו בדרך}

מותר להשאיל דבר-מה לגוי, למעט עבדו ובהמתו, אף שיעשה בהם מלאכה בשבת; לא ייתן כליו לגוי אלא כאשר יש שהות מספקת כדי שהגוי יֵצא עימם מבית היהודי קודם השבת. [ו:טז], [ו:יט]

מי שיש לו שותפות עם גוי ולא הסכימו אחרת, ייטול הגוי שכר השבתות לבדו. [ו:יז-יח]

שביתת בהמתו ומחמר #

אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת; לפיכך אסור לאדם להשאיל בהמה גסה שלו לגוי כדי שתהיה אצלו בשבת. [כ:ג]

אסור לעשות מלאכה בבהמה בשבת, בין אם הבהמה שלו בין אם היא של אחרים; בכלל זאת האיסור להנהיג בהמה מרשות לרשות או ברשות הרבים כשיש עליה חפץ כלשהו מלבד דבר הנחוץ לשמירתה וגם מספיק לכך (״מחמר״). [ערוה״ש או"ח רסו:י]
^{השווה: שבות דקוצר}

תחום שבת #

אסור מדרבנן לאדם לצאת מתחום שבת שלו. [ערוה״ש או"ח שצז:א-ב]

תחום שבת של אדם נקבע לפי המקום שבו קנה שביתה  בכניסת השבת:

• מי שקנה שביתה מחוץ לעיר, תחום שבת שלו הוא המלבן המכוון לארבע רוחות העולם במרחק 2,000 אמה מסוף ארבע אמותיו או מארבעת קצוות רשות היחיד שהוא נמצא בה. [כז:ד]
• מי שקנה שביתה בעיר, תחום שבת שלו הוא סוף מגרש העיר; ואף אם תחום שבת שלו נגמר בתוך עיר או בתוך רשות היחיד – אינו משלים עד סוף אותה עיר או אותה רשות היחיד, אלא יש לו מידת תחומו בלבד. [כז:ב], [כז:ה]

כך מחשבים את סוף מגרש העיר:

1. עיר מורכבת מאוסף יחידות דיור (בתי דירה או שטחים שהוקפו לדירה) המוגדר כך:
   1.1 נקבע באקראי שיחידת דיור מסוימת שייכת לעיר;
   1.2 כל יחידת דיור הנמצאת בתוך מרחק 5,000√ אמות מיחידת דיור השייכת לעיר – שייכת גם היא לעיר. [כח:א-ב]
2. שטח העיר הוא המצולע המינימלי המכיל בשטחו את כל יחידות הדיור שבעיר.
3. גבולות העיר הם המלבן המינימלי המכיל את שטח העיר; אם אין מלבן מינימלי ברור, גבולות העיר הם המלבן המינימלי המכוון לרוחות העולם ומכיל את שטח העיר. [חזו״א או״ח קי:כג]
4. מגרש העיר הוא השטח המוגדר על ידי הקווים המקבילים לגבולות העיר במרחק 2,000 אמה מהם. [כז:א-ב]

אולם להגדרות הנ״ל כמה יוצאים מן הכלל:

• אם יש עיר אחרת המובלעת ב-2,000 האמות שמחוץ לגבולות העיר, רואים קו החוצה את המובלעת כבעל אורך ארבע אמות בלבד, וסוף מגרש העיר זז החוצה בהתאם. [כז:ה]
• אם על אחת מצלעות המלבן של גבולות העיר יש קטע באורך 4,000 אמות או יותר שאינו נוגע בשטח העיר, מזיזים את גבולות העיר פנימה, אל שטח העיר, וסוף מגרש העיר זז פנימה בהתאם. [כח:ח]
• שתי ערים סמוכות, שאורך הציר המחבר אותן קטן מ- 5,000√2 אמות, נחשבות לעיר אחת ומחשבים מלבן מינימלי סביבות שתיהן ביחד; וכן, אם קיימת עיר שלישית הנמצאת בתוך 2,000 אמה מכל אחת משתי הערים כך שהיטלה על הציר המחבר את שתי הערים נמצא במרחק פחות מ- 5,000√2 אמות מכל אחת מהערים – כל שלוש הערים נחשבות עיר אחת ומחשבים מלבן מינימלי סביבות שלושתן יחד. [שו״ע או״ח שצח ז-ח]

המקום שאדם קנה בו שביתה הוא אחד מהמקומות הבאים, לפי כוונתו של האדם בזמן כניסת השבת:

• המקום שהוא נמצא בו בכניסת השבת;
• עיר שהוא נמצא בתחומה, אף אם לא בתוכה;
• מקום כלשהו בתוך תחום המקום שהוא נמצא בו בכניסת השבת, שלשם שלח
  מזון שתי סעודות בערב שבת (״עירוב תחומין״);
• בשעת הדחק, נקודה מסוימת בתוך תחום המקום שבו הוא נמצא בכניסת השבת, שהיה בדרך אליה ולא הספיק להגיע עד אליה. [כז:ט], [עירובין ו:א], [עירובין ז:א-ג]

מי שיצא מתחומו:

• לדעת – אין לו אלא ארבע אמותיו, אבל אם נצרך לנקביו יכול להתרחק קצת;
• לא לדעת, כגון שנאנס או שגג – מהלֵך את כל העיר או רשות היחיד שבה הוא נמצא;
• לא לדעת וחזר לתחומו בהיתר, כגון שהעיר שנמצא בה חופפת לתחומו או שנצרך לנקביו ונכנס או שהוחזר באונס – כאילו לא יצא. [כז:יב-טו]

איסורי ממצוא חפצך #

אסור לאדם לעסוק בעסקיו בשבת ואפילו לדבר בהם. [כד:א]

אסור לאדם לרוץ בשבת שלא לשם מצווה כדי שלא יהיה הילוכו בשבת כהילוכו בחול. [כד:ד-ה]

אסור לאדם ללכת כדי לבדוק את נכסיו שלא לשם שמירה, ואין ללכת לסוף התחום כהכנה לעשיית מלאכה האסורה בשבת מיד עם צאת השבת. [כד:ב-ג], [כד:ח]

אסור לעשות מעשה הדומה קצת לתיקון כלי, כגון הדחת כלֵי אוכל, סידור מצעי המיטה או קיפול בגד על קיפולים קיימים, וכן לעשות מעשה שיש בו טורח – אם ברור שלא ייהנה ממנו כלל עד אחרי צאת השבת. [כג:ז], [שו״ע או״ח שב:ג], [ערוה״ש או"ח שכג:ז]

אסור להרבות בשיחה בטלה כדי שלא יהיה דיבורו בשבת כדיבורו בחול. [כד:ד]

הרוצה לשכור פועל ישראל לאחר שבת, לא יציע לו זאת בשבת אלא בלשון שאלה; השוכר פועל ישראל לעשות מעשה המותר בשבת, לא ייתן לו את שכר השבת בנפרד אלא יבליע אותו בתוך שכרו הכללי, וכן לא ידברו על שכר שבת. [כד:ד], [ו:כה]

מותר לדבר בחפצי שמיים בשבת, כגון בחשבונות של מצווה, וכן מותר לפסוק צדקה, לפקח על עסקי רבים, לשדך שידוכים וללמד תינוק ספר או אומנות. [כד:ה]

איסורי טלטול ("מוקצה") #

לא יהיה טלטולך בשבת כטלטולך בחול; לכן אסרו חכמים לטלטל בשבת כל דבר שאין תורת כלי עליו, כגון עצים, אבנים, מעות ובעלי חיים. [כד:יב], [כה:ו]

יוצאים מן הכלל: חפץ שהאדם תכנן קודם השבת להשתמש בו בשבת לצורך מותר כגון ישיבה, מותר בטלטול אף שאין תורת כלי עליו; וכן מותר להוציא לאשפה כל דבר המפריע, כערֵמת אשפה או טינופת (״גרף של רעי״). [כה:כא], [כו:יד]

אסור לטלטל כל כלי שאינו ראוי לשימוש בשבת, וחכמים נתנו דוגמאות שונות לכך:

• מוקצה מחמת חסרון כיס: כלי שבאופן שגרתי אין משתמשים בו מחמת החשש שיינזק – אסור לטלטלו. [כה:ט]
• מוקצה מחמת איסור: דבר שמסיבה כלשהי אסור היה לטלטלו בכניסת השבת – אסור לטלטלו כל השבת; לדוגמה, נר שדלק בין השמשות ואסור לטלטלו שמא יכבה, אסור לטלטלו במשך כל השבת, אף אם כבה. [כה:י]
• כלי שמלאכתו לאיסור: כלי שהשימוש הרגיל בו אסור בשבת, כגון מכתשת וריחיים, מותר לטלטלו לשימוש המותר או לצורך מקומו, אך לא כדי לשמור עליו (״לצורך עצמו״) [כה:ג]
• בסיס לדבר האסור: כלי שבכניסת השבת השאיר עליו בכוונה דבר שאסור לטלטל בשבת, כגון שולחן שהשאירו עליו מעות, אסור לטלטלו כל השבת, אף אם נפל מעליו הדבר האסור; כלי שנשכח עליו דבר האסור בטלטול או שהוא בסיס לדבר האסור ודבר המותר – מותר לנערו עד שהדבר האסור ייפול או לנענע את הדבר האסור בגופו. [כה:יז], [כה:כב], [חזו״א או״ח מז:יב], [שו״ע או״ח שט:ג]

דבר שמותר לטלטלו הסמוך לדבר שאסור לטלטלו, מותר לטלטל את הדבר המותר אף אם הדבר האסור ייטלטל עִמו בוודאות (״טלטול מן הצד״), אם אינו רוצה לטלטל את הדבר האסור ואין דרך אחרת לטלטל את הדבר המותר. [כה:יד]

• יוצא מן הכלל לחומרה: לא ייטול אדם את בנו ומטבע בידו, אף שאין לו עניין בטלטול המטבע, שמא ייפול המטבע וייטלנו. [כה:טז]
• יוצא מן הכלל לקולא: מת המוטל בחמה, מותר להניח עליו דבר המותר בטלטול ולטלטל את המת אגב הדבר המותר, אף שהאדם מעוניין בטלטול הדבר האסור. [כו:כא]

אסור לגרום לכך שכלי המותר בטלטול יהפוך לאסור בטלטול (״ביטול כלי מהיכנו״), כגון להניח כלי תחת הנר כדי שיקבל את השמן הנוטף. [כה:כג]